<h1>חדושי הר"י מנרבונא — חולין</h1>
<h2>דף ד:</h2>
[חולין ע"ד ע"ב] דתניא נוהג גיד הנשה בשליל וחלבו של שליל אסור, ומיירי בבן תשעה חי דקסבר חדשים ואוירא גרמי ואע"פ שנשחטה אמו והוציאוהו והלך ר' מאיר לשטתו דמשוי לה בהמה לענין שחיטה. אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, דלא גרע מדם התמצית שהוא אסור וקא מחייב עליה ר' יהודה כרת פרק קמא דכריתות [ד' ע"ב].
<h2>דף יד.</h2>
[חולין ס"ט ע"ב] מתני'. [המבכרת] שהיא מקשה לילד, בפטר רחם שלה, מותר לחתוך אבר אבר כשהוא יוצא ראשון ראשון ומשליך לכלבים דכל כמה דלא נפיק רובא לא קדיש. יצא רובו, בגמ' [ע' ע"א] פריך מאי רובו אילימא רובו ממש פשי' דרובו ככולו ומספקא להו אם רוצה לומר כגון שיצא רובו במיעוט אבר או כגון שיצא חציו ברוב אבר ואותו מיעוט שדינן בתר רוב אבר והוה ליה כמי שיצא רובו הילכך נקיטי' לחומרא בתרויהו כדכתבי' לעיל. הרי זה יקבר, דביציאת רוביה חל קדושה עליה דקרינא ביה אשר יולד, ופטורה מן הבכורה שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר בין שיצא רובו כאחד דהא שני לא פטר רחם הוא. יצא רובו הרי זה יקבר, תמה אמאי יקבר דמשמע דאסור בהנאה ימכרוהו לגוים הא שרי להאכילו לגוים כדאמרי' בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין [ל"ב ע"ב] דתנן התם בית שמאי אומ' לא ימנה ישראל עם הכהן בבכור ובית הלל מתירין אפילו גוי, ובגמ' מוקי' לההיא מתני' דב"ה [כ]ר' עקיבא ודריש לה מכצבי וכאיל והיכי פליגא מתני' דהתם אדהכא ואהא דאמרי' בכל מקום יקבר. ועוד קשה דר' עקיבא גופיה משמע ליה בזבחים שאסור ליה בהנאה דתנן התם פרק טבול יום [ק"ג ע"ב] מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה אמר ר' עקיבא מדבריך למדנו השוחט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו, משמע דבבשרו לא יאותו דומיא דעורו אפילו בהנאה. ונראה לרבנו דלא מפיק מצבי ואיל דשרי לזמן גוי אלא היכא דשרי לישראל למיכליה אבל היכא דישראל אסיר למיכליה לא קרינא ביה כצבי וכאיל שאותם מותרין הן לישראל.
<h2>דף טו.</h2>
[חולין פ"ב ע"א] ואחר כך שחטה סופג את הארבעים, דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת ולקמן יליף דבנו ואותו נמי חייב. שחטה ואת בתה, ואחר כך שחט בת בתה יש כאן שני אותו ואת בנו. שחטה ואת בת בתה, אין כאן עדיין איסור. ואחר כך שחט את בתה [יש] בשחיטה זו שני איסורין אותו ואת בנו משום אמה ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה. סופג את הארבעים, דחד לאו הוא וחדא התראה וחד מעשה. שמונים, וטעמ' דסומכוס לפי שעל ידי שתי פרות באין לו שתי מלקיות הללו. ופליג סומכוס בסיפא והוא הדין לרישא דקתני שחט שני בניה ואחר כך שחטה סופג את הארבעים. לענין דינא תנן, הא דקתני מי שלקח ראשון ישחוט ראשון ולא לענין איסור והיתר שאם רצה השני לשחוט ראשון והראשון ימתין עד מחר מותר, אבל דין הוא אם באו לב"ד שבא האחד לשחוט וחברו אומר אני צריך יותר ממך אומ' להם הלוקח ראשון ישחוט ראשון שעל מנת כן לקח שאלו לא מכרה בעל הבית לשני ועכבה לעצמו היה הלוקח שוחט כמו שמפורש בתוספתא לקמן, וכיון שכן לא עדיף לוקח שני מגברא דאתי מחמתיה. דלא עבד איסורא, שהקדים בעצמו שמא יבוא לידי איסור. נשכר, יש לו ריוח שאוכל היום בשר.
<h2>דף כא:</h2>
[חולין ק"ט ע"א] דם דגים שכנסו [כריתות כ"א ע"ב], שפרשו מן הדגים וכינסו. [אסור], משום דאתי לאיחלופי בדם דעלמא. מוצצו [ובולעו] ואינו חושש, אלמא כי לא כינסו שרי. אלא הא והא בשכינסו, וכי אית ביה קשקשין קשקשים מוכחי עליה דדם דגים טהורים הוא ומותר, אבל אי לית ביה קשקשין שמא דם דגים וחגבים טמאים הוא ואסור מפני שהוא תמצית גופן כחלב טמאה.
[חולין ע"ד ע"א] קורעו, שאין צריך שחיטה [ואפי' ר"מ מודה בהכי ד]אתרבאי מכל [ב]בהמה תאכלו דלא חדשים איכא ולא אוירא איכא הלכך לא בהמה הוא. ומוציא את דמו, דחלבו הוא דמותר כדקימא לן לקמן [ע"ה ע"א], אבל דמו לא גרע מדם האיברים דקימא לן בכריתות [כ"א ע"ב] דם האי[ברים] עובר בלא תעשה. טעון שחיטה, דחדשים גרמי לשוויה בהמה באפי נפשיה ולא מתרבי מכל בבהמה תאכלו, ולרבנן חדשים ולידה גרמי דרבנן מרבו לה להיתירא מכל בבהמה תאכלו, וחייב באותו ואת בנו, שלא ישחטנו ביום ששחט אמו. ר' שמעון שזורי, בגמ' [ע"ה ע"ב] פריך היינו תנא קמא, ומשני הפריס על גבי קרקע איכא ביניהו. קרעה, לבהמה בלא שחיטה.
<h2>דף כב.</h2>
[חולין ק"ט ע"א] הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו, שיהא ענוש כרת אבל איסורא מיהא איכא. ובמסכת כריתות מוקמי ליה בלב עוף שאין בדמו כזית ואפילו הכי איסורא מיהת איכא דחצי שיעור אסור מן התורה אבל בלב בהמה קאי בכרת אם לא קרעו לאחר בישולו [אבל] בשרו אינו נאסר שהלב חלק הוא ואינו בולע והכי אמרי[נן] בפסחים [ע"ד ע"ב] שני לב דשיע.
